top of page

סוד הסימניות

לסימניות העתיקות, יש משמעות עמוקה, שבאה ללמד אותנו על הדרך ועל חוקיו של העולם הסובב אותנו 

ללמוד

 

האם כדי ללמוד אנחנו חייבים מורה? ספרים? ציונים? ההולכים בדרך הטאו יודעים שלא: שהמורה הטוב

ביותר
שלנו הוא אנחנו עצמנו. האם כדי ללמוד אנו זקוקים לבגרות? הקליגרפיה היפנית אומרת בדיוק ההפך: אנחנו זקוקים לילדותיות שבנו הסימנית "ללמוד" היא ציור של ילד תחת גג גדול ומעליו פירות – התוצאות. בפילוסופיה היפנית ילד נמשל לתמימות ולטוהר: היכולת  להתנקות מכל מניע נסתר, דפוסי מחשבה מקובעים או דעות קדומות. להיות ילד פירושו לראות את העולם בכל פעם כאילו היתה זו הפעם הראשונה. כל אחד מאיתנו נולד נקי וטהור, ומתוך הטוהר הזה, טועניםהסינים, עלינו ללמוד. אין מדובר כאן
על לימוד אינטלקטואלי בלבד אלא  על לימוד דרכו של העולם. לפי הסימנית, אין דרך מסוימת וקבועה ללמוד: הלימוד יכול להתרחש גם תוך כדי משחק, תפילה לצד הסלע  או שיחה בצלו של העץ. אין גם צורך במאמץ, בכישרונות או ביכולות יוצאי דופן: כל מה שצריך הוא טבע פשוטכשל ילד. התמימות וההתבוננות הנקייה משיפוט מאפשרות לנו לקלוט כל ידע ותובנה שמזמן לנו היקום. הגג בסימנית מסמל את הגדולים מאיתנו: הורים, אחים, זקני הכפר, כל אותם אנשים שמורים לנו את דרך העולם יום יום בשגרת החיים; אלה הבוטחים ביכולותיו של הילד ללמוד  ולהתנסות. הגג מסמל גם את האל – הישות העליונה שמזמנת לחיינו את ההזדמנויות ללמוד, להתפתח ולגדול. הסימנית רומזת לנו שאם ברצוננו לקצור פירות ולהגיע לתוצאות עלינו להתחבר לילד שבנו, לתמימות שבתוכנו, לסקרנות ולפתיחות נטולת העכבות והציניות שהיתה בנו בשנים הראשונות לחיינו.  היא מזכירה שיש סביבנו גדולים, זקנים וחכמים מאיתנו, שיכולים – אם רק נוותר על השחצנות ונאפשר להם – ללמד אותנו שיעור או שניים; שיש ביכולתנוללמוד ולהתקדם מכל התנסות שמזמן לנו האל. זה הזמן להזכיר סיפור זן ידוע 
על פרופסור מערבי שנסע הרחק כדי להיפגש עם מורה זן שהיה ידוע בחוכמתו. "רוצה אני ללמוד כל מה
שידוע לך על זן," ביקש הפרופסור."שב נא איתי ונשתה תה," הציע המורה. מזג המורה תה לכוסו של הפרופסור, מזג ומזג עד שהחל התה  להישפך מן הכוס. "המורה, כוסי כבר מלאה," התריע הפרופסור. "נכון," אמר מורה הזן. "בדיוק כמוך. כשאתה בא אלי ללמוד, עליך לרוקן את כוסך ולבוא אלי ריק, פתוח

ונקי. רק אז תוכל להכיל את חוכמת הזן

 

אהבה

לא דיברנו עוד על אהבה. אבל מה לא נאמר עליה עדיין? היא אולי הנושא המדובר ביותר בין בני אדם בכל העולם, בכל הדורות. רק לאחרונה התגלגל לידי טקסט הטוען שהמגפה האמיתית של דורנו – זו שבגללה מתפתחות כל המגפות האחרות – היא "התרוקנותם של מעיינות האהבה שבליבנו". הבעיה הגדולה שלנו, טוען המחבר, היא שאנו שוכחים את אהבת החיים הפשוטה: שוכחים לעשות את מה שאנו עושים ביום יום באהבה; שוכחים לאהוב את עצמנו ואת האחר. ומכיוון שאהבה היא החומר שמחבר אותנו אל העולם, בלעדיה אנו נותרים בודדים וגלמודים.

מה חשבו חכמי סין העתיקה  על האהבה? הסימנית "אהבה" אינה פשוטה: היא מורכבת מארבעה ציורים שונים.

הציור התחתון מסמל את האמא, שרגליה נוגעות באדמה, מעניקות יציבות והזנה, והרחם שלה במרכז – מכיל, עוטף ומגדל.

מעל ציור זה, במרכזה של הסימנית, נמצא ציור שמשמעותו "לב": ציור פתוח, רך ורחב, הבנוי מארבע משיכות מכחול כמו ארבעת חדרי הלב.

מעל הלב מצוי ציור של גג, המסמל את המושג "בית": בית המעניק לנו הגנה, ביטחון ושייכות.

מעל הגג מצוירות נקודות: משמעותן של אלה היא "תוצרים", "ילדים" או "פירות".

כאשר מחברים את המושגים יחד, האמירה היוצאת מהם היא :"אהבה היא אמא וילד בבית כשהלב במרכז", או "לבה של אמא, כאשר הוא מוגן, מניב פירות של אהבה."

בחשיבה המערבית מקובל לחשוב על אהבה כעל קבלה של רגש חם. אנחנו רוצים להיות אהובים כדי שיקבלו אותנו ויעניקו לנו ביטחון, חום או תשוקה.

אבל סימנית יפה זו מראה לנו שאהבה משמעותה נתינה, ולא קבלה. שאם אנו מזמינים לחיינו אהבה, עלינו לתת אהבה כמו זו שאם נותנת לילדיה: אהבה נטולת תנאים, נטולת גבולות, מבלי לבקש תמורה.

עוד מדגישה הסימנית כי אהבה אמיתית היא תוצר של לב רחב ופתוח. רגש שבא מהלב ונוגע בליבו של האחר. היא אינה תוצר של המוח או של שיקולים אינטרסנטיים, אלא רגש כמו זה של האם, הנותנת את גופה ורחמה כדי לברוא ולהגדיל; שמתחלקת במזון שהיא אוכלת כדי להזין את העובר, ואינה מבקשת דבר בתמורה – אלא לראות אותו גדל ומתפתח. עצם הנתינה לאחרים, רומזת לנו הסימנית, תהפוך אותנו לבני אותו בית, לשייכים זה לזה, ותעניק לנו ביטחון והגנה.

נראה לי כי הסימנית רומזת לנו להתייחס כך לא רק לאחרים, אלא גם לעצמנו: להעניק גם לעצמנו פה ושם, לסלוח לעצמנו, לתת לעצמנו לגדול. רק כאשר נחוש כך כלפינו, נוכל לאהוב את האחר באותה דרך מעניקה ומקבלת.

ואולי משמעותה של סימנית זו, שרגליה באדמה וסופה בפירות שעל העץ, היא גם שעלינו לחיות את חיינו מתוך אהבה לעולם כולו, על כל יציריו: החל מהפרח הפורח, וכלה בכלבו של השכן הנובח תחת חלוננו.

וכדי לסיים במילים של אהבה, הנה שיר אהבה יפני מקסים מהספר "זמורת דובדבנים" מאת אוריאל עקביא: "דומה אהבתי לבאר עמוקה / שואבת בת הכפר ממי הבאר / דולה ושואבת / ואין הבאר חדלה את מימיה."

  

  אור 

בחודש זה חוגגים ברחבי העולם חגים הקשורים לאור. 
יש משהו מאוד מאיים ומפחיד בחשכה, בחברה הפרימיטיבית ללא פלאי הטכנולוגיה של ימינו, כשהטבע לוקח תפקיד מאוד משמעותי ועיקרי בחיים, נתקף האדם חרדה בכל עת שבה ראה שהשמש מקדימה לשקוע, שהימים מתקצרים, שהלילות מתארכים, ושהחושך והקור משתלטים על הארץ. לאורך ההיסטוריה האנושית חשש האדם שתהליך זה, שאותו הבין כהתגברות החשכה, רק ילך ויחמיר, ושהשמש לא תזרח שוב לעולם.
תקופת זמן בלתי יציבה זו, שחוברים בה אימה ותקווה גם יחד הביאה עמים רבים לאורך ההיסטוריה לפתח מסורת, סיפורים, אמונות וחגים הקשורים באור.

בדת היהודית אנו נוהגים לחגוג את חג החנוכה ולהדליק נרות, ובדת הנוצרית חוגגים את חג המולד ומדליקים אורות על עץ האשוח. ברומי נהוג היה חג הקרוי סאטורנליה לכבוד לידת האור מחדש. האינדיאנים חוגגים טקסים שנועדו להבטיח את נצחון האור על החושך. ביפן ישנם טקסי שינטו שקוראים לסוף תקופת היין של השמש ותחליתה של תקופת היאנג שבה השמש חזקה גברית ומפיצה אור. גם הסינים, המצרים, הבבלים, האצטקים ובני דת הזרטוסטרה נהגו להבעיר מדורות או להדליק משואות  בכדי לעודד ולהמריץ את השמש ולחזקה ובתקווה וציפיה לסיומה של תקופת החורף החשוכה והקרה.

מי מאתנו אינו מבקש להזמין אור לחייו?
גם היום בתרבויות רבות לאור יש קונוטציות חיוביות ונעימות: הוא מתקשר לאהבה, לשמחה, ליופי , לחום ולבהירות. גם הסימנית הסינית אור רומזת למובנים דומים ובנוסף מלמדת אותנו משמעויות נוספות ועמוקות על מושג האור. הסימנית מורכבת משני ציורים המופרדים בקו אמצעי מאוזן: למעלה קיצור של הסימנית "אש"- אש צוהלת ושמחה,מחממת לב וגוף, מעניקה מאור, ממיסה , מקרבת ומאחדת. מתחת לקו המפריד, ציור מקוצר של רגלי האשה, רגליים המחוברות לקרקע, לאמא אדמה, פתוחות ומסמלות איכות של רגישות וקליטה. האש שבסימנית מזכירה לנו שלפני שהומצא החשמל, היה האור מצרך נדיר בעל ערך גבוהה, ושנדרש מאמץ גדול להשיגו ולשמור עליו. בחיינו המודרניים, שבהם האור נגיש כל כך וניתן להשגה בלחיצה על מפסק, לא פעם אנו לוקחים את האור כמובן מאליו ושוכחים שאת הדרך להשגת האור.  הסינים מזכירים לנו שאם אנו באמת רוצים לזמן אור לחיינו, נדרשות לשם כך עבודה והשקעה, ואז כמו האש שעולה תמיד למעלה לכיוון הרוח גם אורינו הפנימי יחבר אותנו לעולמות רוחניים מלאי אור.

חלקה התחתון של הסימנית, רגלי האשה מלמד דבר מה נוסף. בתרבות שלנו אנו מקשרים לא פעם את המילה אור עם הזוהר החזק והמסנוור של השמש, אל לנו לשכוח שאור השמש החזק מיד יוצר גם צל ושלפעמים בשל עוצמתו הרבה אינו מאפשר לנו לראות את הפרטים. קל לנו גם לדמיין אור כבוהק הלבן והמלאכותי של נורת החשמל.  הקשר שרואה הפילוסופיה הסינית בין אור, אש ואשה מזכיר לנו שיש לאור איכות נוספת לא פחות חשובה: איכות נשית, רכה ומלטפת, אפילו רומנטית, כמו אור הירח או אורו של הנר. הסימנית מרמזת אולי גם על תפקידן של הנשים כנושאות האור, ולרמוז בעדינות לגברים שאשה היא גם אור גדול.
ואולי בימים חשוכים בהם איננו מסוגלים לראות את האור, במקום לחפש את האור בחוץ מומלץ לנו לפעמים לנסות ולהתחבר דווקא לאור הנשי שבנו, לאורינו הפנימי הרך והעדין, החם והמאחד, ולוותר על אש המלחמה, הצועק והמאיים להשתלט ולשרוף.

ולסיום סיפור קטן על אור שמקשר אותנו למשמעות נוספת של המילה : ההארה הרוחנית.
איש עיוור נפרד ערב אחד מחברו, ויצא לרחוב החשוך."קח איתך עששית " הציע לו החבר. "לשם מה?" שאל העיוור. "הרי אינני רואה דבר, ואין זה משנה אם אני הולך באור היום או באופל הלילה". "אני יודע שאינך רואה, " השיב החבר. "אולם אם אין לך עששית, מישהו עלול להיתקל בך". הסכים העיוור ויצא לדרכו כשהעששית בידו. לפתע, בעודו בדרכו ,נתקל בו אדם אחר, ושניהם נפלו אפיים ארצה. "האם אינך מבחין באור שלפניך?"שאל העיוור בתמיהה את האדם שנתקל בו. "הייתי מבחין , אבל העששית שלך כבויה!" השיב השני בתמיהה לא פחותה. כאשר אנו מנסים להגיע להארה באמצעות רעיונותיהם של אחרים, אנו דומים לעיוור שסומך על העששית שנתן לו אחר. האור האמיתי איננו אור שניתן לנו מבחוץ- אלא האור הפנימי שבתוכינו.

שיהיה לכולנו חג אורים שמח


 לפתוח

 "לפתוח", "פתוח", "להיפתח", שמשמעותו גם "להתחיל","להרחיב" ו"ליצור מרחב","לרוקן", "להסיר את הכיסוי"," ולהבהיר" .
הסימנית הסינית בנויה מציור של שער, כזה שיש לו שני דלתות שניתן להגיף אותן. לפתוח ולהיפתח למרחב נוסף. שער מאוד גשמי שעשיו מעץ אולי ושעצם פתיחתו מזמינה התחלות. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות כאלה, עומדים בפני ה"שער". בציור השער פתוח לגמרי, אולי כמו במציאות. למרות זאת, מדוע חלקינו חוששים ונמנעים מלצאת החוצה, או להיכנס פנימה?
השער הוא מעין תוחם, פיסי ,דימיוני או מטאפורי. הוא מזמין אותנו לעבור ממרחב אחד לשני. המושג להיפתח מסמל את היכולת שלנו לגדול ולהרחיב את גבולות האני בכל תחום שנחפוץ. כמובן שבכדי לצאת מהשער או להיכנס בו נדרשת פתיחות, אך התגמול הוא גדילה, התרחבות, הסרה של מחסומים ובהירות.

הציור של השער בסימנית וההסבר מאחוריו נהירים אף לנו המערביים שחונכנו להתמקד בחשיבה אנליטית והגיונית. אלא שבתוך הציור של השער ישנו ציור נוסף, קסום בעיניי, פותח ומרחיב עוד יותר ומחבר אותנו לחשיבה המזרחית- האינטואיטיבית. זו הרואה כל תופעה כחלק בלתי נפרד מהשלם. הציור הנוסף הינו שער נוסף, מיוחד ומאוד משמעותי, אלה מכם שטיילו ביפן ראו את השערים האדומים האלה בכניסה למקדשי השינטו. שער אל עולם הרוח. מוביל אותנו מחול לקודש, מחומר לרוח, מגשמי לאלוהי.

המושג להיפתח קורא לנו לא רק לעבור את השער ולפתוח את עצמינו למרחבים פיסיים חדשים, אלא גם להסכים לעבור שוער נוסף, מאתגר יותר, בלתי שגרתי.
מעבר מחשיבה גשמית בעולם החומר לעולם הרוח, המסתורי.
הסימנית קוראת לנו להיפתח ולעבור בשער הנוסף ל"עולם שהעיניים אינן רואות".  צעד מפחיד, מבלבל, לעיתים אף נתפש כמאיים בשל היותו מסתורי ובלתי ידוע,  אך זו מהותו השלמה והרחבה של המושג, המונח והמילה "להיפתח".

מוכנים?

 

שקט ושלווה
 

מי מאיתנו אינו משתוקק לשקט פנימי, דממה ורוגע? מי מאיתנו לא רוצה שלווה שבה הדברים נעשים מאליהם ללא דאגה ומאמץ, שלווה שלא תופרע גם אם נהיה במרכז שוק סואן או עיר הומה? השאלה היא היכן נוכל למצוא לעצמנו שקט כזה. האם רק במקומות מבודדים, במחוזות הקסומים של ההימלאיה או המדבר? לחכמים הסינים היתה תשובה מעניינת ולא צפויה לשאלה הז

הסימנית “שקט - שלווה פנימית“ מורכבת משתי סימניות

בצד השמאלי מצוירת הסימנית “כחול-ירוק“. סימנית זו נחשבת חיובית מאוד, והיא מופיעה בצירופים חיוביים אחרים כגון “טהור“, “מהות“ ו“שלוה" ולצדה, מימין, מופיע בסימנית “שקט“ ציור של שתי ידיים מתקוטטות: ציור שמשמעותו קונפליקט, מריבה, מאבק או תחרות. מה רצו לומר לנו הסינים הקדמונים בצירוף מוזר זה, שכאילו סותר את עצמו? טיהור קונפליקט? מאבק מהותי? ומה לקונפליקט, תחרות ומאבק ולשלווה פנימית ושקט? בתרבות המזרח קיימים סיפורים רבים על חכמים זקנים ונזירים מוארים שחיפשו דרך להשקיט את רוחם ולמצוא מזור לסבלה של האנושות. כבר אז הבינו חכמים אלה שגם אם נברח למקומות שקטים כמו ההימלאיה, לא תהיה זו ערובה להשגת שלווה פנימי הרעש האמיתי, ידעו החכמים, מצוי בתוכנו. מקורו באותן “שתי ידיים מתקוטטות“: הוא נובע מהקונפליקטים הפנימיים שלנו. בהימצאותה של סימנית הקונפליקט בתוך הסימנית שמשמעותה שקט פנימי מרמזים לנו החכמים הקדמונים שהדרך להשגת שלווה פנימית היא למקד את המבט פנימה, ולא החוצה. להתרכז בקונפליקטים הפנימיים שלנו, להביט בהם במבט מודע ולהחליט לשחררם. יש לטהר את המאבקים הפנימיים שלנו, להתעלות מעל המהומה שבתוכנו, שמורכבת מהתלבטויות, לחצים ומחשבות סרק.

זרימה

           

בשנים האחרונות נעשה המושג "זרימה" שגור כל כך בפינו, ואולי הגיע הזמן לתהות שוב על משמעויותיו העמוקות. הסימנית הסינית "זרימה" מורכבת משלושה חלקים: שלוש נקודות (שמסמנות טיפות), שהן קיצור למילה "מים"; גג או מכסה וציור דמוי משולש, שמסמנים "מעצור" או "מכשול"; ושלושה קווים אנכיים שמשמעותם "נהר". יחד, מתארים שלושת הציורים תהליך:  טיפות המים זולגות  עד שהן נתקלות במחסום, מוצאות דרך להמשיך בזרימתן למרות המכשול, והופכות לנהר גדול ושוצף. אין זה מקרה שהסינים בחרו דווקא במילה "מים" כאחד השורשים למילה "זרימה" (גב, גם בעברית קיים הקשר הזה: זרימה היא התנועה של המים

מים הם חיים – הם מסמלים טוהר, ניקיון, שקיפות וגמישות, ותמיד משתנים ונמצאים בתנועה. אין רכים וחדירים מהמים, אך גם אין סלע העומד בפניהם לאורך זמן. כאשר הם נתקלים במחסום, הם אינם מתנגחים בו, אלא עוקפים אותו או מחלחלים דרכו, לא פעם לוקחים איתם משהו ממנו (עפר, מינרלים, אפילו זהב), ויוצאים ממנו שוצפים ומחוזקים פי כמה. בניגוד לתפישה המערבית המקובלת של המילה "זרימה", הסימנית הסינית אינה מדברת על "הליכה עם הזרם", עם האופנות המשתנות, עם הלכי הרוח והרצונות של הסביבה. מדובר כאן בזרימה מאיכות אחרת – זרימה עם טבע הדברים, טבע העולם והטבע האמיתי שלנו; לזרום כמו המים, שאינם מנסים להיות אש או עפר כדי להתגבר על מכשולים, אלא נשארים שקופים ונאמנים לאיכותם המקורית; לזרום בפשטות ובניקיון – גם אם לעתים בחלחול ובטפטוף איטי, בקצב הנכון לזמן ולתנאי השטח

עוד מוסיפים הסינים, שאין זו חוכמה לזרום כשהדרך פנויה ממכשולים. המבחן האמיתי ליכולת הזרימה שלנו מתרחש כאשר אנו נתקלים במחסום. מה נעשה אז? האם נשתנה ונאבד את צלמנו ואת מהותנו? האם ניכנע ונתמזג עם המכשול? או אולי כמו בסימנית הסינית, נישאר נאמנים לעצמנו ונמצא דרך לעקוף את המכשול, לחלחל פנימה, לעומק, למהות, לנסתר – ונתחבר שוב למניעים העמוקים של קיומנו? אם נבחר בדרך זו, נוכל להתעצם ולהפוך לנהר גדול. חשוב להבין שהזרימה המתוארת בסימנית

הסינית אינה כרוכה בעבודה קשה, במאמץ מיוחד או בכישורים יוצאי דופן. להפך, מדובר בכמעט אי עשייה. הזרימה פירושה חיבור למעמקים של עצמנו, לטבענו המקורי, לשחרור השליטה. רק כשנגיע לאותה "אי עשייה" מבורכת, פשוטה וטהורה, נמצא שאנו מסוגלים לצלוח כל מכשול. כוח החיים יעשה עבורנו את כל מה שנחוץ.

 

ברצוני לאחל לכולנו – שנצליח להיות כמו מים. הלוואי שנזרום מבלי לאבד את מהותנו גם מול המכשולים בדרך הלוואי שנסכים לאבד שליטה, נרפה קצת מלשחק באלוהים ונאפשר לדברים לקרות מעצמם

ולסיום, קטע מ"ספר הטאו", בתרגום נסים אמון(הוצאת אבן חושן

 "העוסק בלימוד מוסיף ידיעה מיום ליום.

העוסק בטאו ממעיט עשייה

מיום ליום. ממעיט וחוזר וממעיט עד שהוא

מגיע אל אי העשייה, והעשייה אז זורמת דרכו.

בלא מאמץ אפשר לכבוש עולם.

2016 טל:    052440891     מרכז שודו לקליגרפיה ואומנות יפן      

  • Facebook Social Icon
  • YouTube
  • Instagram Social Icon
bottom of page